שהות

שירתו של יצחק גוילי היא שירת השהות.
לכאורה, שיר טוב חייב שתהא בו מעין זרימה דינמית, כזאת שבמילות השיר אינה קופאת על הרגע ושיש בה נגיעה מהירה, עזה, לליבו ולמוחו של הקורא, עד כי יחוש אינטימיות בינו ובין השיר.
כזה הוא שיר טוב.
אך בעידן בן ימינו דומה כי נפגעה הפרופורציה; בולמוס הזרימה, גם זה של שירים טובים מאוד, הוא מהיר מדי, והשיר רץ מהר לחבק את קוראיו. וכאן באים שיריו של יצחק גוילי ומציעים שהות.
זוהי שהות הלבבות, פסק הזמן שבתוך מסתרי השיר, בשיח שבין המשורר, השיר והקורא.
הריתמוס הזה של השהות נוגע וקולע יפה, מדויק, אמיתי, מזכך.
וכך הדבר בשירים על המלחמה הטרגית ונוראותיה; בשירי האהבה היפים; בשירים על בדידות הכתיבה ועל מאבקי החיים ובשירי האמונה, העצב והשמחה.
הנגיעה הזאת מרשתת לנו את הקול, והכול בנעימות השפה, בפעפוע דמעותיה ובעומק השרוי בה, כמו בקסם החיים וביפעתם, אבל גם במהות האפורה ההכרחית שלהם, והשילוב הזה הוא אכן גדלות המשורר וגדולת שיריו.
“אני לא רואה הבדל עקרוני בין שיר ללחיצת יד”, כתב המשורר פול צלאן; שיריו ושירתו של יצחק גוילי הם לחיצת היד הזאת, שהות הרגע המקרב של ידידות המילה ומשמעותיה בכל החיים, ככל שניתן.

ראובן שבת